לדיון -

1. האיש המודד את הזמן לפי אמות מידה כמותיות בלבד הוא, ביסודו של דבר, אישיות פסיבית; הוא בבחינת מקבל ולא נותן, יצור ולא יוצר. האב-טיפוס של איש כזה הוא העבד. אין העבד בעלים על זמנו – הוא משועבד לאדוניו. עצם התודעה של הזמן גרמא, היינו ידיעת איכותו של הרגע, זרה היא לו. איש זה חסר את ידיעת המושג שביצועה של משימה כלשהי תלוי בזמן וקשור בהבנת ה"עכשיו", לא לאחר זמן; קשור עם "היום" ולא למחר. אין איש כזה מבין עד הסוף את משמעותו של הכתוב "אם לא עכשיו – אימתי?", או של "אם שיחקה לך השעה על תחמיצנה".

הקריטריון העיקרי להבדלה בין האדם בן החורין לבין העבד הוא בתחום היחס שיש לכל אחד מהם כלפי הזמן והניסיון. חירות זהה עם תודעה של זמן יצירתי, רבגוני ועשיר. עבדות זהה עם תכונת הפסיביות וכפיפות לזרם זמן פורמלי וריק מתוכן. 

הרב סולובייצ'יק, "קודש וחול" בספר "אדם ועולמו"

​

• איזה דברים אתם עושים עם הזמן שלכם שמבטאים את החירות שלכם?

• האם יש פעמים בחיים שלכם שאתם מרגישים כמו עבדים ביחס לזמן?

וצוונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה. יציאת מצרים היתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה נחשבת היא לדבר שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זכרון אדיר בתולדות ישראל, ובתולדה הכללית של האנושיות כולה. אבל באמת על ידי הכרה תוכית אנו באים לידי ידיעה, כי עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל, התגלות יד ד' בפרסום ובהופעה בהירה על פני ההיסתוריה של התבל, היא התפרצות אור נשמת אלהים החיה והפועלת בכל מרחבי עולם, אשר ישראל זכה לזה, שעל ידי גדלו והכשרת קדושתו, תאיר את אורה להזריח אורים גדולים בכל נאות מחשכים לדורי דורים. והמפעל העצמי של יציאת מצרים הולך הוא ופועל את פעולתו, הזרוע האלהית, אשר נחשפה במצרים לגאולתם של ישראל, היא היא נטויה ועומדת בהכנת המשכת פעולתה". 

 הרב קוק / עולת ראיה / חלק א / עמ' כו